בפרק הקודם עסקנו בכשלי אבהות, ונדדנו במרחבים של אבהות נעדרת, אלימה ומלחיצה. בפרק זה נתמקד בזן נוסף של אבהות שלילית – אידיוטים ואבותיהם. למעשה זו סוגיה דומה לפרק הקודם, אבל מהכיוון ההפוך – הפעם נתמקד בבנים "בעייתיים", וננסה להבין האם וכיצד ה"בעייתיות" הזו קשורה לכשלי אבהות או להעדרה.

לפרקים הקודמים: 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9

ראשית, הציצו בבקשה בסרטון להלן, שצולם כנראה במחנה אימונים של נבחרת ארה"ב:

אך סמלי הוא שמי שמגדיר את באטלר כ"אידיוט" הוא דוראנט, בעצמו מתמודד בכיר על התואר הנ"ל.

גילוי נאות, לצ'יקו ולכולם, לפני שממשיכים – דוראנט לא באמת חושב שג'ימי "אידיוט". גם אני לא באמת חושב שג'ימי ודוראנט "אידיוטים". אני כן חושב שהם מתמודדים עם קושי, ושיתכן שהקושי הזה קשור לפרובלמטיקה של האב הנוטש / נעדר / עובר ושב (כל הפרטים מיד). האם הפרובלמטיקה הזו היא שגרמה להם להיות "אידיוטים"? או אולי האב בעצמו היה "אידיוט" וזה פשוט "עבר בגנים"? לא יודע, אבל נסתכל על זה רגע.

ג'ימי באטלר

בנוגע להתחלה – בתמצית, ככה נכתב בוויקיפדיה:

Butler was born in Houston on September 14, 1989. His father, Jimmy Butler Jr., left the family when Butler was an infant. Butler lived with his mother in the Houston suburb of Tomball, until she kicked him out of the house when he was 13 years old. As Butler remembered it, in a 2011 interview, she told him, "I don't like the look of you. You gotta go." He moved between the homes of various friends, staying for a few weeks at a time before moving to another house.

In a summer basketball league before his senior year at Tomball High School, Butler was noticed by Jordan Leslie, a freshman football and basketball player at the school, who challenged him to a three-point shooting contest. The two became friends, and Butler stayed at Leslie's house for a few months, Leslie's mother and stepfather had six other children between them. Butler would later say, "They accepted me into their family. And it wasn't because of basketball. She [Michelle Lambert, Leslie's mother] was just very loving. She just did stuff like that. I couldn't believe it."

Butler maintains a relationship with his biological parents, saying, "I don't hold grudges. I still talk to my family. My mom. My father. We love each other. That's never going to change."

בנוגע לסוף

חלק מהמאפיינים דומים לבירד, וביניהם אישיות קשוחה ביותר. מספיק שנסתכל על הדקות של ג'ימי – עוד לפני שהפך לכוכב, ב-2014, עמד על 38.7 דקות בממוצע למשחק, הנתון הגבוה בליגה באותה עונה; פעם שיחק 60 דקות במשחק של שלוש הארכות; 43 דקות בממוצע למשחק ב-6 משחקים בפיינלז ב-2020 בגיל 30, ו-41 דקות בממוצע למשחק ב-5 משחקים בפיינלז ב-2023 בגיל 33 – האיש עשוי מתרכובת ייחודית של פלדה ושיגעון.

עוד יותר מבירד, נראה שג'ימי לא סופר אף אחד ולא נשמע לקונבנציות – לדעתי זה לא מקרי שטען שהוא יכול לשחק ב-NFL. ברור שבאטלר צחק, אבל זה נראה לי מקרה של "בכל צחוק יש קצת אמת", כי גם אם נניח שהוא מהיר ושיש לו ידיים טובות, הרי יש עוד אי אילו שלבים בדרך לשם.

מזווית אחרת – אם לא הייתי רואה את הסרטון הזה, והייתי נשאל "איזה שחקן נ.ב.א חושב שהוא יכול לשחק ב-NFL", והתשובות היו, למשל, כריס פול, דייויד רובינסון, ג'ייסון קיד או ג'ימי באטלר, הייתי מהמר על באטלר, וזאת למרות ש, כשרון נטו, מבין הרביעיה הזו לדעתי הוא דווקא הכי פחות מתאים לפוטבול. ג'ימי באטלר אמר את זה כי הוא ג'ימי באטלר, לא כי הוא באמת יותר מתאים מאחרים, כולל אלה שהיו איתו בקבוצה בזמן שהסרטון הוקלט – הם פשוט לא היו אומרים דבר כזה, והוא כן. לכן דוראנט אמר את מה שאמר.

בניגוד לבירד – ששיחק כל חייו בקבוצה אחת, ואחר כך אימן וניהל בקבוצה אחת אחרת – ג'ימי הוא שחקן שמחליף קבוצות כמו גרביים, כי "משהו לא מסתדר לו", ואף פעם לא ברור, לי לפחות, מה בדיוק "לא מסתדר לו", מתי ולמה, כי הרי עד לפני רגע נראה היה שהכל דווקא בסדר.

גם מעמדו בליגה, ובקבוצה, עולה ויורד תדיר – שחקן שבהתחלה קיבל דקות על הטיקט של הגנה, אחר כך הוסיף התקפה. שחקן שנבחר 30 בדראפט, שיחק כשחקן משנה בשיקגו, הפך שם לכוכב, עבר למיניסוטה שם היה אחד ממספר שחקנים מובילים, כנ"ל בפילי, הפך לכוכב מוביל במיאמי, ואז עם המעבר לגולדן סטייט, שוב הפך לכוכב משנה. לא נראה שיש לג'ימי מגבלה של ממש – הבחור עושה את מה שנדרש ממנו בכל קדנציה ובכל תפקיד, אבל גם לא נראה שיש כאן מגמה ברורה – תופעת ג'ימי באטלר מרחפת בחלל הליגה כבר 14 שנים ללא וקטור ברור. אפילו דמויות חזקות ומנוסות כמו תיבודו, ריילי וספולסטרה לא הצליחו לביית את הבן הסורר לאורך זמן. אפשר לטעון שזה לא מקרי, ושמאחר ואין לג'ימי דמות אב ברורה הוא "משתולל לכל הכיוונים" (כולל אוסף תספורות מגוון במיוחד).

חיי משפחה – מתברר שלג'ימי, ככל שאנחנו יודעים, נולדו עד כה שלושה ילדים, מחברה שלו, בשנים 2019, 2022 ו-2023, ועם זאת, דווח שכבר בדצמבר 2023 הוא וחברתו (שהפכה בשלב זה, פחות משנה מאז הולדת הילד השלישי, לחברתו לשעבר), ניהלו מגעים בבית משפט להסדר תמיכה. לא נשמע לי יציב במיוחד. היו גם שמועות על רומן בין ג'ימי לרייצ'ל ניקולס, כתבת מוכרת בנ.ב.א, וזאת למרות שהם סוג של "קולגות בעבודה", ולמרות שהיא מבוגרת ממנו ב-16 שנים. יכול להיות שזה נכון, יכול להיות שלא, ובכל מקרה שכל אחד יעשה מה שבא לו, אני מציין את זה רק כדוגמא אפשרית נוספת לכך שגם חיי המשפחה של ג'ימי אינם קונבנציונליים.

וההוכחה הסופית – על פי וויקיפדיה באטלר הוא חבר טוב של ניימאר, כדורגלן ברזילאי מפורסם, ואידיוט בכיר בזכות עצמו 😉

קווין דוראנט

בנוגע להתחלה, ובתמצית – בדומה לבאטלר, אביו של דוראנט עזב את המשפחה כאשר קווין היה תינוק, והילד הגבוה והרזה גודל על ידי אימו וסבתו. לכן שם משפחתו, דוראנט, הוא שם משפחתה של האם, ולא של האב. האב חזר לתמונה כאשר קווין היה בן 13, וליווה אותו לאירועי כדורסל שונים, אבל גם בשנים לאחר מכן, דוראנט לווה בעיקר על ידי אימו, וגם הוקיר לה תודה על כך.

כמו שראינו במקרה של בירד, לעתים מאמן יכול לשמש דמות משמעותית עבור הילד, אבל… מתברר שמאמנו של קווין בקטסל נרצח… ולכן, כשהגיע לקולג', בחר דוראנט את מספר הגופייה שלו לזכר אותו מאמן, שנרצח בגיל 35. אפשר לטעון שיש בכך כדי להעיד שהמאמן שלו בקטסל היה משמעותי עבורו, וניתן לשער איך הרגיש דוראנט הצעיר בעת האירוע.

ואפשר לטעון שלא פחות מהכישרון האדיר, גם האירועים הללו השפיעו על הקריירה המתפתלת של דוראנט.

כך למשל, מכל המכללות המפורסמות שחיזרו אחרי הכוכב הצעיר – יוקון, צפון קרוליינה, דיוק, קנטקי, ועוד – בחר דוראנט במכללה נידחת באוסטין טקסס, וזאת בטענה שהוא רוצה לקבוע את המסלול שלו בעצמו. נדמה לי שנימוק כזה – לקבוע את המסלול שלו בעצמו – מסתדר גם עם ההחלטות לעזוב את אוקלהומה, גולדן סטייט, ברוקלין, פיניקס, ואולי עוד היד נטויה… דוראנט נחשב, כנראה, לאישיות פחות אגרסיבית מבאטלר, אבל גם הוא נווד שעובר מכאן לשם, ולא לגמרי מסתדר בשום מקום, וגם במקרה שלו אפשר לתהות האם זה קשור להעדר דמות אב, מודל וזהות.

לפני שלוש שנים מנחם ציטט את צ'ארלס בארקלי שאמר על דוראנט:

“He seems like a miserable person, man. I call him Mr. Miserable, he’s never going to be happy. Everybody’s given him everything on a silver platter. He was the man in Oklahoma City, they loved him, he owned the entire state. He bolts on them and wins back-to-back championships (with Golden State), and he’s still not happy. Then he goes to Brooklyn, they give him everything he wants and he’s still miserable,” Barkley said.

ואני הגבתי:

"בעניין בארקלי ודוראנט – בארקלי צודק, ואני אומר את זה בצער. אני מתרשם שיש "משהו שאין להפיס את דעתו" בדוראנט, וזה יותר פוגע בו ממועיל לו. תוסיפו לזה את הפסיכולוגיה של ראסל ווסטברוק, ואפשר להבין מדוע אוקלהומה לא זכתה באליפות בתקופתם. יש דברים שאפילו פרסטי לא יכול להתמודד איתם."

בחזרה להווה – שלוש שנים ושני מועדונים אחר כך – נראה שמצבו של דוראנט לא השתנה משמעותית, ולדעתי זה לא רק בגלל שון מארקס, אישביה ובראדלי ביל, אלא גם, ואולי בעיקר, בגלל אותו "משהו שאין להפיס את דעתו" שמקנן לו בדוראנט.

גם היחסים של דוראנט עם התקשורת עתירי סכסוכים ודרמות. דיברנו על זה, למשל ב-2019 בגולדן סטייט, כאן. דוראנט אפילו מצליח להתגושש עם כל מיני עוברים ושבים ברשתות החברתיות, שזה מגוחך למדי עבור "אדם במעמדו".

נדמה לי שאנחנו גם ממעטים לשמוע על חברויות שלו עם שחקנים ששיחקו איתו – ווסטברוק והארדן, סטף וקליי, קיירי והארדן, בוקר וביל, או עמיתיו בנבחרת ארה"ב – לא שמעתי שהם חברים טובים שלו, או שהם שומרים איתו על קשר. זה לא אומר שהם לא, אבל גם לא מחזק את האפשרות שהם כן.

חיי משפחה – בגיל 37 דוראנט רווק, שלא נישא מעולם, וככל הידוע לי אין לו ילדים. יכול להיות שזה זמני או מקרי, יכול להיות גם שלא. אחד השחקנים הטובים ביותר בכל הזמנים, וכרגע אין לו יורשים פוטנציאליים. לא חבל?

ג'ואל אמביד

תסתכלו בבקשה על התמונה להלן:

גילוי נאות – נער הייתי, גם זקנתי, אבל אידיוט כזה עוד לא פגשתי.

הרי אם היה לו קצת שכל, לאמביד, היה עושה את ההפך הגמור, ומנסה ללמוד משני הסנטרים האדירים שלצידו בתמונה, אבל במקום להכתיר אותם כאבותיו, להוסיף עליהם דמויות מונומנטליות דוגמת ביל ראסל, ווילט, קארים, דייויד רובינסון או מוזס מאלון מפילי עצמה, ואז לאפטם כל דבר שיכול היה ללמוד מהם, אמביד נסחף לסיסמאות מטופשות שאף אחד בעולם לא קונה.

אני לא פוסל את האפשרות שאמביד מתמודד עם קושי, ויכול להיות שזה קשור לאבא, שדווקא היה לו, אבל כך או אחרת, גילוי נאות, כאמור – הפעם אני באמת ובתמים משוכנע שמדובר באידיוט. מדוע? האם גם האבא היה אידיוט? אולי הוא קיבל את זה מהצד של האמא? לא יודע.

אבל בסדר, נניח שרצה הגורל ונולדת אידיוט. לא אופטימלי, אבל קורה גם במשפחות הכי טובות – לפחות תנסה לצאת מזה. תעשה משהו. תנסה להתקדם. אולי תצליח, אולי לא, אולי זה ייקח זמן, אבל לפחות תנסה.

הבעיה שלי עם אמביד, (או ליתר דיוק, בעיה נוספת שלי עם אמביד), היא שלא נראה לי שהוא מנסה לצאת מזה. נראה לי שהוא משכשך לו בביצה שבה הוא נמצא, ולא באמת מנסה לזוז משם.

אגב, בזמנו פורסם שבאטלר ואמביד חברים, ובאטלר, כזכור לכם, גם חבר של ניימאר, אז שוב אפשר לתהות – איך זה בעצם עובד? האם הם חוברים אחד לשני, האנשים האלה, ליצירת שרשראות שלמות של אידיוטים, שגוררים זה את זה לתחתית של ההוויה האנושית בכלל, ולכל מיני פלופים מוגזמים בפרט? 😉

פרשת בן סימונס, אידיוט בכיר בזכות עצמו, מעלה את האפשרות שהיה משהו בחלב, שם בפילי של ימי הפרוסס הרחוקים, שגרם לשני אנשים האלה לנהוג כאידיוטים, או לפחות להמשיך ללא הפרעה במסלול האידיוטי שכבר נמצאו בו.

עכשיו ברצינות – נראה שחלק משמעותי מ"העבודה" של קבוצות בנ.ב.א הוא לחנך את הילדים הבוסריים האלה שמגיעים לליגה בגיל 19. אמנם גילאים מאוחרים יחסית לילד, אז קשה יותר לחנך, וכמובן שהמועדון לא יכול לשנות לגמרי את האישיות, שהרי אין דין סטף וקליי, למשל, כדין דריימונד וקומינגה, אבל נראה לי שאם לא תחנך את הכוכבים הצעירים שלך כמו שצריך, אתה עלול למצוא את עצמך עם סנטר שעומד על קו השלוש, ועם גארד שלא זורק לסל ממרחק שעולה על מטר, והתוצאות בהתאם.

הטמבלים

הטמבלים, להבדיל מהאידיוטים, הם מי שהבעיות שלהם ניכרות במשחק עצמו. כלומר בהחלט יתכן שילדותם הייתה מאושרת, אביהם היה נוכח, מעורב ואף חיובי, ובאמת שלא היה שום דבר מיוחד לדווח עליו, אבל ברור שהם סובלים קשות בגזרת ה-

"basketball IQ" (or lack there of), קבלת החלטות, וכיוצא בזה.

מדובר בשחקנים שלא נדרשות יותר מדקות ספורות של צפייה בהם כדי שאחשוב "מי, למען השם, גידל את הילד הזה???". יתכן, כמובן, שהבעיה היא בילד עצמו, ("ילד חרX", בלשון העם), אבל עדיין אני תוהה איפה היה אבא שלו, ומה בדיוק הוא אמר לו, בשנים הארוכות שחלפו מאז שהילד אחז לראשונה בכדור הכתום ועד עכשיו.

לכל המעוניינים להרחיב את ידיעותיהם על טמבלים – רועי כתב נפלא על ג'ורדן פול, ואני ירדתי על ווסטברוק פעמיים, כאן וכאן.

בפרק הבא נעסוק בשחקנים שסגנונם ואופי משחקם אינו מקושר, אצלי לפחות, לאב מוגדר כזה או אחר, וזו סוגיה מעניינת, כי אפשר לתהות איך בעצם הם נוצרו.

מקורות: בסקטבול רפרנס, פייסבוק, הופס, וויקיפדיה, ועוד ועוד.